דלגו לתוכן
שش

דקדוק · בניית משפטים · 7 דקות

משפטי זיקה: ה-ש־ של הערבית

الَّذِي, الَّتِي, الَّذِينَ, והמקום היחיד שבו הערבית מוותרת על ה-ש־

העברית מחברת תיאור לשם עצם במילה קטנה אחת שלא משתנה: הספר שקראתי, או ברשמיות הספר אשר קראתי. הערבית הספרותית עושה את אותה עבודה עם כינוי זיקה שמתאים לשם העצם שלו, בדומה לשם תואר: الَّذِي alladhī לשם עצם בזכר, الَّتِي allatī לשם עצם בנקבה, الَّذِينَ alladhīna לקבוצה של גברים. הרעיון מוכר. רק ההתאם חדש.

משמש ל־ערביתתעתיקעברית
זכר יחידالَّذِيalladhīשֶׁ־ / אֲשֶׁר
נקבה יחידה, וגם רבים של דבריםالَّتِيallatīשֶׁ־ / אֲשֶׁר
זכר רבים (בני אדם)الَّذِينَalladhīnaשֶׁ־ / אֲשֶׁר
נקבה רבות (בני אדם)اللَّوَاتِي / اللَّاتِيallawātī / allātīשֶׁ־ / אֲשֶׁר
זוגי (ז׳ / נ׳)اللَّذَانِ / اللَّتَانِalladhāni / allatāniשֶׁ־ / אֲשֶׁר
ערבית מדוברת: הכולاللِّيilliשֶׁ־
כינויי הזיקה

בפועל אתם צריכים את שלושת הראשונים. זכרו כלל אחד מהשיעור על רבים: רבים של דברים (ספרים, ערים, שיעורים) נחשבים לנקבה יחידה, ולכן הם מקבלים الَّتِي. צורות הזוגי מופיעות בעיקר בכתיבה רשמית.

כלל 1: רק אחרי שם עצם מיודע

כאן הערבית והעברית נפרדות. העברית משתמשת ב-ש־ אחרי כל שם עצם, מיודע או לא: התלמיד שעבר, תלמיד שעבר. הערבית משתמשת ב-الَّذِي רק אחרי שם עצם מיודע. אחרי שם עצם לא מיודע, המשפט בא בלי שום מילת זיקה: طَالِب نَجَحَ, "תלמיד (ש)עבר". ההיגיון מגיע מהשיעור על ה׳ הידיעה. الَّذِي מתחילה ב-ال, ולכן היא מיודעת, וכמו שם תואר היא חייבת להתאים לשם העצם שלה. שם עצם לא מיודע מקבל את הגרסה הלא מיודעת, שהיא כלום.

תבניתערביתעברית
שם תואר, מיודעالْبَيْت الْكَبِيرהבית הגדול
שם תואר, לא מיודעبَيْت كَبِيرבית גדול
משפט זיקה, מיודעالْبَيْت الَّذِي اشْتَرَيْنَاهُהבית שקנינו
משפט זיקה, לא מיודעبَيْت اشْتَرَيْنَاهُבית שקנינו
משפט זיקה מתנהג כמו שם תואר

מיודע או לא?

  • الطَّالِب الَّذِي نَجَحَ فِي الِامْتِحَان
    א-טאלב אלד'י נג'ח פי אל-אמתחאןaṭ-ṭālib alladhī najaḥa fī al-imtiḥān

    התלמיד שעבר את המבחן

    התלמיד שעבר את המבחן هَاتَالْمِيد شِئَاڤَار إِت هَامِڤْخَانhatalmid she'avar et hamivkhan

    שם העצם מיודע, ולכן הוא מקבל alladhī.

  • طَالِب نَجَحَ فِي الِامْتِحَان
    טאלב נג'ח פי אל-אמתחאןṭālib najaḥa fī al-imtiḥān

    תלמיד שעבר את המבחן

    תלמיד שעבר את המבחן تَالْمِيد شِئَاڤَار إِت هَامِڤْخَانtalmid she'avar et hamivkhan

    שם העצם לא מיודע, ולכן אין מילת זיקה. העברית עדיין צריכה את ה-ש־ שלה.

  • عِنْدِي صَدِيق يَسْكُن فِي حَيْفَا
    ענדי צדיק יסכן פי חיפאʿindī ṣadīq yaskun fī ḥayfā

    יש לי חבר שגר בחיפה.

    יש לי חבר שגר בחיפה يِش لِي خَاڤِر شِگَار بِخِيفَاyesh li khaver shegar bekheifa

    "חבר" לא מיודע, ולכן הפועל בא מיד אחרי שם העצם. يَسْكُن הוא מ-سَكَنَ ↔ שָׁכַן, השורש של שָׁכֵן ו-מִשְׁכָּן.

  • الْكُتُب الَّتِي اشْتَرَيْتُهَا
    אל-כתב אלתי אשתריתהאal-kutub allatī ishtaraytuhā

    הספרים שקניתי

    הספרים שקניתי هَاسْفَارِيم شِكَانِيتِيhasfarim shekaniti

    ספרים הם דברים, ולכן הרבים שלהם מקבלים את הנקבה היחידה allatī, והכינוי שמצביע בחזרה הוא ‑hā, "אותה".

כלל 2: הכינוי שחוזר

העברית כבר עושה חצי מזה. אחרי מילת יחס, העברית חייבת להוסיף כינוי שמצביע בחזרה על שם העצם: הבית שגרתי בו, הילדה שדיברתי איתה. במושא ישיר זה אופציונלי: הספר שקראתי (אותו). הערבית הופכת את המצביע לסטנדרט בשני המקרים, כך שגם המושא מקבל אחד: الْكِتَاب الَّذِي قَرَأْتُهُ, "הספר שקראתי אותו". הדקדוק הערבי קורא לכינוי הזה الْعَائِد al-ʿāʾid, "החוזר". המקרה היחיד שבו משמיטים אותו הוא כששם העצם הוא הנושא של משפט הזיקה, כי הסיומת של הפועל כבר מצביעה בחזרה.

להצביע בחזרה

  • الْكِتَاب الَّذِي قَرَأْتُهُ
    אל-כתאב אלד'י קראתהal-kitāb alladhī qaraʾtuhu

    הספר שקראתי

    הספר שקראתי (אותו) هَاسِفِر شِكَارَاتِي (أُوتُو)hasefer shekarati (oto)

    ‑hu "אותו" מצביע בחזרה על הספר. העברית יכולה להוסיף אותו, והערבית כמעט תמיד מוסיפה ‑hu. قَرَأَ ↔ קָרָא הם אותו שורש.

  • الْبَيْت الَّذِي أَسْكُنُ فِيهِ
    אל-בית אלד'י אסכן פיהal-bayt alladhī askunu fīhi

    הבית שאני גר בו

    הבית שאני גר בו هَابَايِت شِئَانِي گَار بُوhabayit she'ani gar bo

    אחרי מילת יחס שתי השפות מתעקשות על המצביע: fīhi = בו.

  • الْبِنْت الَّتِي تَكَلَّمْتُ مَعَهَا
    אל-בנת אלתי תכלמת מעהאal-bint allatī takallamtu maʿahā

    הילדה שדיברתי איתה

    הילדה שדיברתי איתה هَايَالْدَا شِدِيبَارْتِي إِيتَاhayalda shedibarti ita

    maʿahā = איתה, או עִמָּהּ המקראית.

  • الْمُعَلِّمُونَ الَّذِينَ يُعَلِّمُونَنَا
    אל-מעלמון אלד'ין יעלמוננאal-muʿallimūna alladhīna yuʿallimūnanā

    המורים שמלמדים אותנו

    המורים שמלמדים אותנו هَامُورِيم شِمِلَامْدِيم أُوتَانُوhamorim shemelamdim otanu

    המורים הם הנושא, ולכן אין מצביע: ה-‑ūna של הפועל כבר מתייחסת אליהם.

  • الْمَدِينَة الَّتِي وُلِدْتُ فِيهَا
    אל-מדינה אלתי ולדת פיהאal-madīna allatī wulidtu fīhā

    העיר שנולדתי בה

    העיר שנולדתי בה هَائِير شِنُولَادِتِي بَاha'ir shenoladeti ba

    وُلِدَ ↔ נוֹלַד: השורש و-ل-د הוא י-ל-ד, עם אותה החלפה של و ↔ י כמו ב-וָלָד ↔ יֶלֶד.

ברחוב: illi עושה הכול

הדיאלקטים המדוברים זרקו את כל משפחת הצורות ושמרו מילה אחת שלא משתנה: اللِّي illi בלבנטינית ובמצרית, lli (או elli) במרוקאית. היא לא משתנה לפי מין או מספר, ולכן היא מתנהגת בדיוק כמו ש־ העברית. שני הכללים שורדים ברובם: illi באה אחרי שם עצם מיודע, שם עצם לא מיודע בדרך כלל לא מקבל כלום, והכינוי עדיין מצביע בחזרה. לבדה, illi מכסה גם את מי ש־ וגם את מה ש־ העבריות. בערבית הספרותית משתמשים לשם כך ב-مَنْ וב-مَا.

illi, lli, וחברים

  • الْكْتَاب اللِّي قَرَيْتُه
    אל-כתאב אלי אריתוil-ktāb illi ʾarēto

    הספר שקראתי (לבנטינית)

    הספר שקראתי هَاسِفِر شِكَارَاتِيhasefer shekarati

    illi לא משתנה, וה-‑o "אותו" עדיין מצביע בחזרה על הספר.

  • الرَّاجِل اللِّي هِنَاك
    א-ראגל אלי הנאךir-rāgil illi hināk

    האיש שם (מצרית)

    האיש שנמצא שם هَائِيش شِنِمْتْسَا شَامha'ish shenimtsa sham

    illi יכולה לפתוח משפט בלי פועל בכלל: "האיש ש(נמצא) שם".

  • الدَّار اللِّي سَاكن فِيهَا
    א-דאר לי סאכן פיהאd-dār lli sāken fīha

    הבית שאני גר בו (מרוקאית)

    הבית שאני גר בו هَابَايِت شِئَانِي گَار بُوhabayit she'ani gar bo

    lli של הדארג׳ה, עם המצביע fīha. sāken "גר" הוא הבינוני של سَكَنَ, כמו שׁוֹכֵן בעברית.

  • فِيه حَدَا بِدُّه يْشُوفَك
    פיה חדא בדו ישופךfīh ḥada biddo yshūfak

    יש מישהו שרוצה לראות אותך. (לבנטינית)

    יש מישהו שרוצה לראות אותך يِش مِيشِهُو شِرُوتْسِي لِيرُوت أُوتْخَاyesh mishehu sherotse lirot otkha

    "מישהו" לא מיודע, ולכן גם הדיאלקט מדלג על illi ועובר ישר לפועל.

  • مَنْ جَدَّ وَجَدَ
    מן ג'ד וג'דman jadda wajad

    מי שמתאמץ, מוצא. (פתגם)

    מי שמתאמץ מוצא مِي شِمِتْأَامِتْس مُوتْسِيmi shemit'amets motse

    כשאין שם עצם לפני, הערבית הספרותית משתמשת ב-مَنْ (מי ש־) וב-مَا (מה ש־).

  • اللِّي بِدَّك إِيَّاه
    אלי בדך איאilli biddak iyyā

    מה שאתה רוצה (לבנטינית)

    מה שאתה רוצה مَا شِئَاتَا رُوتْسِيma she'ata rotse

    לבדה, illi מכסה גם את מה ש־. iyyā נושאת את כינוי המושא, אותה إيّا מהשיעור על הפועל בראש המשפט.