דלגו לתוכן
שش

דקדוק · שורשים ופעלים · 8 דקות

פקודות: צורת הציווי

כתוב! הקשב! שב! — הערבית גוזרת את הציווי מההווה בדיוק כמו שהעברית גוזרת אותו מהעתיד

פתחו את הספרים. הקשיבו. כתבו במחברות. אל תדברו. כל שיעור ערבית רץ על פקודות, ואתם תשמעו אותן הרבה לפני שתגידו אותן. החדשות הטובות: הערבית בונה את הציווי שלה באותו ניתוח שהעברית משתמשת בו, על אותה צורת פועל, עם אותן סיומות.

שלושה צעדים

1. התחילו מצורת "אתה" של ההווה: تَكْتُب (taktub), "אתה כותב". 2. הורידו את התחילית ta-: ktub. 3. אם עכשיו עומדים שני עיצורים בהתחלה, הוסיפו תנועת עזר: u- כשתנועת הגזע היא u (uktub, udrus, unẓur), ו-i- בכל מקרה אחר (ijlis, ismaʿ, iftaḥ, iqraʾ, ifham). בכתב, תנועת העזר יושבת על אליף פשוטה, اُ או اِ. היא שם רק כדי להתניע את המילה, ולכן היא נבלעת בדיבור רציף: wa-ktub, "וכתוב".

הווה (אתה)תעתיקציוויתעתיקמשמעותעברית
تَكْتُبtaktubاُكْتُبuktubכתוב!כְּתֹב
تَدْرُسtadrusاُدْرُسudrusלמד!לְמַד
تَنْظُرtanẓurاُنْظُرunẓurהסתכל!הִסְתַּכֵּל
تَجْلِسtajlisاِجْلِسijlisשב!שֵׁב
تَسْمَعtasmaʿاِسْمَعismaʿשמע!שְׁמַע
تَقْرَأtaqraʾاِقْرَأiqraʾקרא!קְרָא
تَفْتَحtaftaḥاِفْتَحiftaḥפתח!פְּתַח
מההווה לציווי

לילד, לילדה, לכיתה

הציווי מקבל את אותן סיומות כמו ההווה, בלי הסיומת -na שבסוף: -ī לילדה (taktubīna → uktubī), -ū לקבוצה (taktubūna → uktubū, ifham → ifhamū), וסיומת -na לקבוצה של בנות בלבד. סיומת הרבים -ū נכתבת وا, עם אליף שקטה שהיא רק מוסכמת כתיב. ועכשיו השוו לעברית: כִּתְבִי, כִּתְבוּ. אותה -i לילדה, אותה -u לקבוצה.

פונים אלכתוב!תעתיקשב!תעתיקעברית
ילדاُكْتُبuktubاِجْلِسijlisכְּתֹב · שֵׁב
ילדהاُكْتُبِيuktubīاِجْلِسِيijlisīכִּתְבִי · שְׁבִי
קבוצהاُكْتُبُواuktubūاِجْلِسُواijlisūכִּתְבוּ · שְׁבוּ
בנות בלבדاُكْتُبْنَuktubnaاِجْلِسْنَijlisnaכְּתֹבְנָה · שֵׁבְנָה
שני פעלים מהכיתה, בכל ארבע הצורות

כדאי להכיר עוד שתי צורות. פעלים שגזע ההווה שלהם כבר מתחיל בעיצור ותנועה לא צריכים תנועת עזר בכלל: تُكَرِّر (tukarrir, אתה חוזר על) → كَرِّر (karrir, חזור!), تَتَكَلَّم (tatakallam) → تَكَلَّم (takallam, דבר!), בדיוק כמו בעברית תְּדַבֵּר → דַּבֵּר. ופעלים חלולים, עם و או ي באמצע, שומרים על גזע קצר: قُم (qum, קום!), ממש קוּם העברי — וכמו קוּמִי בעברית, הנקבה היא قُومِي (qūmī).

פקודות שתשמעו בכיתה

  • اِفْتَحُوا الْكُتُب
    אפתחו אל-כתבiftaḥū l-kutub

    פתחו את הספרים.

    פִּתְחוּ אֶת הַסְּפָרִים پِتْخُو إِت هَاسْفَارِيمpitkhu et hasfarim

    השורש ف-ت-ح הוא פ-ת-ח, ואפילו סיומת הרבים -u מתאימה ל-פִּתְחוּ.

  • اِسْمَعُوا جَيِّدًا
    אסמעו ג'ידןismaʿū jayyidan

    הקשיבו היטב.

    שִׁמְעוּ טוֹב شِيمُو تُوڤshimu tov

    ismaʿū ו-שִׁמְעוּ הן אותה מילה, בשורש ובסיומת.

  • اُكْتُبُوا فِي الدَّفْتَر
    אכתבו פי א-דפתרuktubū fī d-daftar

    כתבו במחברות.

    כִּתְבוּ בַּמַּחְבֶּרֶת كِتْڤُو بَامَاخْبِرِتkitvu bamakhberet

    دَفْتَر (מחברת) היא מילה שאולה ותיקה, שמקורה הרחוק ביוונית diphthera, "קלף".

  • اِقْرَأ الْجُمْلَة
    אקרא אל-ג'מלהiqraʾ al-jumla

    קרא את המשפט.

    קְרָא אֶת הַמִּשְׁפָּט كْرَا إِت هَامِشْپَاتkra et hamishpat

    השורש ق-ر-أ הוא ק-ר-א העברי.

  • اُنْظُرُوا إِلَى اللَّوْح
    אנט'רו אלא אל-לוחunẓurū ilā l-lawḥ

    הסתכלו על הלוח.

    הִסְתַּכְּלוּ עַל הַלּוּחַ هِسْتَاكْلُو أَل هَالُوَاخhistaklu al haluakh

    لَوْح הוא לוּחַ העברי, המילה ללוחות הברית וגם ללוח בכיתה.

  • اِجْلِسُوا مِن فَضْلِكُم
    אג'לסו מן פצ'לכםijlisū min faḍlikum

    שבו, בבקשה.

    שְׁבוּ בְּבַקָּשָׁה شْڤُو بِڤَاكَاشَاshvu bevakasha

  • قُومِي
    קומיqūmī

    קומי! (לילדה)

    קוּמִי كُومِيkumi

    השורש ق-و-م הוא ק-ו-ם: qum, qūmī, qūmū מקבילים ל-קוּם, קוּמִי, קוּמוּ.

  • كَرِّر بَعْدِي
    כרר בעדיkarrir baʿdī

    חזרו אחריי.

    חֲזֹר אַחֲרַי خَازُور أَخَارَايkhazor akharai

    בלי תנועת עזר: הגזע karrir כבר מתחיל בעיצור ותנועה.

  • تَكَلَّم بِالْعَرَبِيَّة
    תכלם באל-ערביהtakallam bi-l-ʿarabiyya

    דבר בערבית.

    דַּבֵּר עֲרָבִית دَابِر أَرَاڤِيتdaber aravit

    tatakallam → takallam, כמו תְּדַבֵּר → דַּבֵּר.

"אל": lā + ההווה

את צורת הציווי עצמה אי אפשר לשלול. בשביל "אל" הערבית חוזרת להווה ושמה לפניו את لَا (lā): لَا تَكْتُب (lā taktub), "אל תכתוב". ההווה כאן הוא הצורה הקצרה, שמשילה את הסיומת -na: taktubīna → lā taktubī, taktubūna → lā taktubū. במילים אחרות: קחו את הציווי, החזירו את ה-ta-, והוסיפו lā.

אל…

  • لَا تَكْتُب هُنَا
    לא תכתב הנאlā taktub hunā

    אל תכתוב כאן.

    אַל תִּכְתֹּב כָּאן أَل تِخْتُوڤ كَانal tikhtov kan

  • لَا تَتَكَلَّمُوا
    לא תתכלמוlā tatakallamū

    אל תדברו. (לכיתה)

    אַל תְּדַבְּרוּ أَل تِدَابْرُوal tedabru

    גם כאן ū של הרבים שומרת על האליף השקטה שלה: تَتَكَلَّمُوا.

  • لَا تَفْتَحُوا الْكُتُب
    לא תפתחו אל-כתבlā taftaḥū l-kutub

    אל תפתחו את הספרים (עדיין).

    אַל תִּפְתְּחוּ אֶת הַסְּפָרִים أَل تِفْتِخُو إِت هَاسْفَارِيمal tiftekhu et hasfarim

    השוו ל-iftaḥū l-kutub למעלה: ה-ta- חוזרת, ו-lā נכנסת לפני.

  • لَا تَخَافِي
    לא תח'אפיlā takhāfī

    אל תפחדי. (לילדה)

    אַל תִּפְחֲדִי أَل تِفْخَادِيal tifkhadi

    הנקבה -ī, כמו ב-אַל תִּפְחֲדִי.

איך אומרים בבקשה

כדי לרכך פקודה, הוסיפו مِن فَضْلِكَ (min faḍlika, לבן), مِن فَضْلِكِ (min faḍliki, לבת) או مِن فَضْلِكُم (min faḍlikum, לקבוצה): מילולית "מתוך טובך". מאותו שורש באה تَفَضَّل (tafaḍḍal), שהיא בעצמה ציווי — "בבקשה, תתכבד", "היכנס", "תטעם" — שאומרים כשמציעים כיסא, דלת או צלחת. בדיבור, min faḍlak נפוצה בכל מקום; דוברי לבנטינית ומצרית אומרים גם law samaḥt ("אם תרשה"), ובמרוקו אומרים ʿafak.